כאב הוא אחת הסיבות השכיחות ביותר לפניה למרפאה בקהילה, אם לא השכיחה שבהן – הוא מהווה 20% מכלל הפניות. רובן של הפניות בנושא כאב, למעלה מ-⅔ מהן, מתייחסות לכאב שמקורו ברקמות רכות – שרירים, גידים, רצועות. על איזה כאבים מדובר? עשרות רבות של סוגי כאב בכל אברי הגוף, כגון, כאבי גב תחתון, כאבי דורבן, “דלקת” בגיד אכילס, כאבי צוואר, כאבי ברכיים אצל רצים, מרפק טניס, כאבים בכתף אצל מתאמנים בחדר כושר, מתח בשרירי הכתפיים והעורף (שיכולים להגיע עד כדי כאבי ראש של ממש), ועוד ועוד. וזוהי רק רשימה קצרצרה של סוגי הכאב השכיחים ביותר, ולכן גם הידועים יותר לציבור.
ורק עוד הבהרה קצרה לפני שממשיכים – על איזה כאבים איננו מדברים בפוסט הנוכחי? למשל, כאבים של זיהומים כגון דלקת בדרכי השתן, או כאבי בטן שמלווים שלשול והקאות; כאבים עקב אבן בדרכי השתן, או בכיס המרה; כאבים בעקבות שבר של עצם, ציפורן חודרנית או חדירה של גוף זר לעין.
ובחזרה לכאבים שמקורם ברקמה הרכה. בלשון הרפואית הם נקראים כאבים מיופציאליים.
יוונית: מיו = שריר
לטינית: פציה (או פאסיה) = רצועה, סרט, תחבושת
כיצד ומדוע הם מופיעים? מה גורם להם? כדי להבין זאת, נסביר, ראשית, כיצד בנויים שרירים, וכיצד הם פועלים. כל שריר בגופנו מורכב מ-2 חלקים עיקריים: החלק הבשרני, הפעיל שלו, שמחובר לעצם כלשהי בגוף, ושבפעולתו הוא מתכווץ; והגיד, שעשוי רקמת חיבור חזקה, מעין כבל, שקושר את קצה השריר לעצם הסמוכה.
[השריר הדו-ראשי של הזרוע מחובר לעצמות הזרוע והכתף, והגיד שלו מחובר לעצמות האמה.
בתמונה מימין: השריר במצב רפוי, האמה רחוקה מהזרוע, כלומר המרפק מיושר;
בתמונה משמאל: השריר מכווץ, מקוצר, ובפעולתו הוא קירב את האמה לזרוע, והמרפק התכופף.]
החלק הבשרני, הפעיל, של השריר, עשוי מאות ואף אלפי סיבים זעירים, מקבילים זה לזה, שכל אחד מהם פועל כמעין קפיץ זעיר. כשאנו רוצים לכופף את המרפק, המוח שולח לסיבי השריר פקודה להתכווץ, והם מתכווצים, מתקצרים, מקרבים את האמה לזרוע, וכך מכופפים את המרפק. כשאנו בוחרים לסיים את הפעולה, המוח מפסיק לשלוח לשריר את הפקודה להתכווץ, וסיבי השריר עוברים הרפיה.
אלא שלעתים חלק מסיבי השריר אינם עוברים הרפיה למרות שפקודת ההתכווצות כבר הסתיימה. סיבי שריר אלו “נתקעו” במצב המכווץ שלהם, ואינם מצליחים להרפות. זה יכול לקרות מסיבות שונות – הפעולה הייתה אינטנסיבית מדי עבורם, או שהם נחבלו (ממכה, שלעתים אפילו איננו זוכרים), נחשפו לקור (אוויר קר מהמזגן), או בעקבות תרגול ספורטיבי שלא הסתיים בתרגילי שחרור כנדרש. למעשה, לא תמיד אנו מוצאים את הסיבה המדוייקת שגרמה לכך שסיבי שריר מסויימים “נתקעו” במצבם המכווץ. תהיה הסיבה אשר תהיה, במצב המכווץ שלהם, סיבי השריר הללו עלולים לגרום לנו כאב. זהו הכאב המיופציאלי.
הכאב המיופציאלי יכול להתבטא במספר דרכים:
- כאב בשריר עצמו, אותו כאב שאנו מכירים ככאב של “שריר תפוס”.
דוגמאות טיפוסיות לכאב מסוג זה, הם הכאב שאנו מרגישים לעתים כשהגב התחתון נתפס; והכאב בשרירי העורף והכתפיים בעקבות עומס ומתח נפשי מצטברים במשך תקופה מתמשכת. - כאב בגיד של השריר, או באזור החיבור של הגיד לעצם. הכאב כאן יהיה בעל אופי אחר, דומה ל”כאב דלקתי”, עם רגישות במישוש של הגיד או העצם בנקודת החיבור.
לדוגמה, כאב זה טיפוסי לכאבים של “דלקת” בגיד אכילס (שבדרך כלל איננה דלקת, אלא כאב שנובע מהמתח של השריר), ומרפק טניס. בגלל הריחוק הפיסי של האזור הכאוב מסיבי השריר המתוחים שגורמים לו, והאופי השונה כל כך של הכאב עצמו, האבחנה הנכונה של כאבים כאלה דורשת מומחיות של מטפל מקצועי שעוסק ברפואת שריר-שלד. - כאב מושלך (מוקרן). אנו חווים כאבים כאלה באזורים מרוחקים יחסית מהשריר, אליהם השריר ואפילו הגיד שלו אינם מגיעים כלל.
דוגמאות טיפוסיות לכך הם כאבי ראש באזור המצח, שנובעים מכאבים בשרירי העורף, וכאבי גב תחתון שמקורם בשרירי הירכיים. גם במקרה זה האבחנה דורשת מומחיות של מטפל מקצועי שעוסק ברפואת שריר-שלד.
עירית, בת 58, הגיעה למרפאה כשהיא מתלוננת על כאבים במרפק שמאל, שמציקים לה מאוד בחודשיים האחרון. היא שואלת האם זו דלקת, ואולי כדאי לעשות צילום למרפק.
שאלתי את עירית האם משהו השתנה בחייה בתקופה האחרונה, שאולי יכול להסביר את הכאבים. עירית חייכה: “אני סבתא, יש לי שני נכדים תאומים בני ארבעה חודשים. בתי, ביחד עם בעלה והתאומים החדשים גרים אצלי, ואני עוזרת להם הרבה. אני רוחצת את הנכדים, מאכילה אותם. כך בתי יכולה לנוח, ובעלה – לצאת לעבודה.”
“מתי הכאבים במרפק מציקים במיוחד?”, שאלתי.
“בעיקר כשאני מאכילה אותם מהבקבוק. אני מחזיקה כל תינוק על יד שמאל, ואת הבקבוק ביד ימין.”
עירית סיפקה את כל הנתונים. תהליך האבחנה הושלם סופית עם הבדיקה הגופנית: רגישות ברורה במישוש הבליטה הגרמית בצידו החיצוני של המרפק; ומוקד נוסף של רגישות כ-10 ס”מ משם, בשרירי האמה, השרירים שאותם עירית מאמצת באופן חריג בחודשים האחרונים, בכל עת שהיא נושאת את אחד התינוקות על ידה השמאלית.
[בתמונה: מרפק טניס: צידו החיצוני של המרפק רגיש מאוד למגע. השריר “האשם” באמה.]
הטיפול – דיקור יבש של מוקד הרגישות בשרירי האמה, היה קצר, פחות מדקה. קצה המחט הדקיקה שהחדרתי למשך שתיים-שלוש שניות לתוך השריר נגעה בעדינות בסיבי השריר המתוחים. מגע המחט גרם לסיבים המתוחים למעין “איתחול”, תהליך שאיפשר להם להשתחרר מה”תקיעות” בה היו בשבועות האחרונים. בעת הטיפול, עירית חשה קפיצה קטנה בשריר, “טוויצ'” בלשון המקצועית, והטיפול הסתיים.
הזמנתי את עירית לקום ממיטת הטיפולים. “מתי אוכל להרגיש הטבה?” שאלה עירית. “בדקי את המרפק עכשו, ספרי לי מה את מרגישה”, הצעתי. עירית מיששה את המרפק באזור הכאוב, חיפשה מעלה, מטה ולצדדים, אבל כלום. הכאב נעלם כלא היה.
“זהו, בזה זה הסתיים?” עירית שאלה, נדהמת. “אני מקווה”, עניתי, “אבל אם הכאב יחזור, קפצי אלי שוב, ונחזור על התהליך. וכדי למנוע חזרה של הכאב, נסי לשנות משהו בדרך שאת נושאת את הנכדים בעת ההאכלה שלהם, כך שהעומס על היד השמאלית יפחת.”
