הכנתי סלט, ונחתכתי בקצה אצבע. היום היא כבר נפוחה, אדומה, כ-ו-א-ב-ת !!! אבל איפה בדיוק נמצא הכאב שלי?
התשובה הטבעית שלנו תהיה: “הכאב באצבע, כמובן! איפה עוד הוא יכול להיות…?”
החוויה שלנו ברורה לחלוטין – האצבע כואבת, הכאב נמצא בקצה האצבע, בפצע ובסביבתו.
אבל בואו נבחן זאת מקרוב. ישנם לא מעט דברים בקצה האצבע הפצועה, שאנחנו יכולים לזהות, ואפילו למדוד ולתעד: החתך עצמו פעור מול עינינו – אפשר למדוד את אורכו (סנטימטר). אפשר לצלם את האצבע הפצועה, כדי לתעד את הנפיחות בהשוואה לאצבע השניה, כדי לשמור את מראה האדמומיות. כל אלה הם נתונים אובייקטיביים, חשובים, כי הם גורמים לכאב שלי. אבל החתך, הנפיחות והאדמומיות הם רק אלה שגורמים לכאב. איפה הכאב עצמו?
אם נשתמש במיקרוסקופ, נוכל לראות דברים רבים שלא ראינו בעין בלתי מזויינת. נוכל לראות את התאים של רקמת העור שנפגעה באזור החתך. נוכל לראות גם כמה חיידקים שמנסים לנצל את ההזדמנות ולחדור לגופנו דרך הפצע. ונראה גם את תאי מערכת החיסון שהזדרזו להגיע למקום, כדי להילחם בחיידקים. הדלקת שהתפתחה במקום גורמת לנפיחות, לאדמומיות, וגם לכאב. הדלקת גורמת לכאב. אבל איפה הכאב עצמו?
אם נשתמש בטכניקות ביוכימיות מתקדמות, נוכל לזהות את הפעילות הכימית החריגה במקום. תאי מערכת החיסון מפרישים חומרים שתפקידם לפגוע בחיידקים, ולזרז את ריפוי הפצע. חלק מהחומרים גורמים להתרחבות נימי הדם ויציאת נוזלים מתוכם אל הרקמה הפצועה, ולכן האצבע אדומה ונפוחה. חומרים אחרים גורמים לקצות העצבים שבאזור הפצע להעביר תשדורות חשמליות מיוחדות לעבר המוח, כדי שהמוח יידע שיש כאן דלקת. ושוב, כל אלה גורמים לכאב, אבל איפה הכאב עצמו?
בקצה האצבע אכן ישנם הרבה דברים שניתן לראות, למדוד ולתעד. אבל הכאב הוא לא אחד מהם. לא ניתן למצוא אותו בקצה האצבע, אלא רק את הדברים שגורמים לו. אז איפה הכאב נמצא?
בואו ננסה לעקוב אחרי התשדורות החשמליות של מערכת העצבים, אולי הם יובילו אותנו אל הכאב. תאי העצב הם כמו חוטי חשמל ארוכים שמעבירים תשדורות מורס. התשדורת שהחלה בקצה האצבע, בעקבות הפציעה והדלקת, עוברת דרכם אל חוט השדרה, ומשם אל המוח, שמפענח את התשדורת המוצפנת, ו”מבין” שנפצעתי באצבע, והתפתחה בה דלקת. למוח אין דרך אחרת לדעת זאת, אלא באמצעות התשדורות המוצפנות שהוא מקבל ממערכת העצבים – עצבי החישה שבאצבע, וגם עצב הראיה שמוליך את המידע החזותי על מראה האצבע שלי. אם, בחדר הניתוח, נתבונן ישירות בחוט השדרה, נמצא בתוכו את אותם תאי עצב שמוליכים את התשדורות, אולם לא נראה בו את הכאב, שאותו אנחנו מחפשים. גם צילום CT או MRI לא יועילו לנו יותר. אז אולי במוח? לא, גם כאן לא נמצא את הכאב. כל שיטות הבדיקה וההדמיה – EEG, CT, MRI, יראו לנו רק את התאים שבמוח, ואת התשדורות החשמליות שעוברות ביניהם.
אם כך, (1) הכאב לא נמצא בפצע שבקצה האצבע או בדלקת שסביבו, אלה הם רק הגורמים לכאב; (2) הוא לא במערכת העצבים, זוהי המערכת שמדווחת על הפצע והדלקת למוח; (3) הכאב לא נמצא גם במוח, שאוסף את המידע ממערכת העצבים, מעבד אותה ומאחסן אותה בזיכרון. אז איפה נמצא הכאב עצמו?
עד כמה שהדבר מפתיע, הכאב אכן לא נמצא באף אבר בגופנו. גופנו עשוי חומרים, מורכב ממולקולות. ואילו הכאב אינו עשוי מחומר. הכאב הוא חוויה. ולכן הוא אינו נמצא בגוף. חוויות נמצאות בתודעה שלנו. התודעה שלנו, שמורכבת מזיכרונות, רעיונות, מחשבות, רגשות, תוכניות, ותחושות. והכאב הוא אחד מסוגי התחושות שעשויות להופיע בתודעה. פעמים רבות יופיע כאב בתודעה בעקבות שינויים בגוף החומרי שלנו – פצע, דלקת, שבר, מתיחת שריר, וכד’. אבל הקשר הזה, שנראה לנו הגיוני, לא תמיד קיים במציאות. לעתים תהיה פציעה, אולם לא תהיה תחושת כאב; ולעתים יהיה כאב, אבל לא יהיה כל פצע או דלקת שגורמים לו.
כשאנו מבינים שהכאב אינו באבר הכאוב אלא בתודעה, אנו יכולים להתחיל להבין את ההשלכות המעשיות של הדבר. נוכל להבין מדוע אנשים שונים עם אותה בעיה בדיוק סובלים כאב בעוצמות שונות מאוד זה מזה; מדוע המכה בברך של הילד בגן מתחילה שוב לכאוב כשאמא מגיעה; והפציעה של המפקד בשדה הקרב מתחילה לכאוב לאחר שהקרב הסתיים. נוכל להבין כיצד פועל אפקט הפלצבו, אותה תופעה מסתורית שגורמת לכך שהכאב יפחת גם כשהכדור שנטלנו אינו מכיל כל תרופה. נבין כיצד נשים (וגברים) עם פיברומיאלגיה סובלים מכאב למרות שאין להם דלקת או בעיה גופנית כלשהי באזור הכאוב. נוכל לקבל את ההיגיון שבטיפול נפשי שמיועד להפחית כאב.
הכאב הוא המחלה הנפוצה ביותר בקהילה. אולם הכאב הוא תופעה מורכבת, וכך גם הטיפול בו. נמשיך לעסוק בו גם בפוסטים הבאים.
